תביעות רשלנות רפואית הן עניין שבשגרה בישראל. יחד עם זאת, מדובר בתביעות מורכבות במיוחד, שע"מ לנהלן יש צורך במומחיות רפואית והבנה של 'כללי המשחק' במערכת הרפואית והמשפטית. להלן עיקרי הדברים בהסתמך על הניסיון הרב של הכותב.

רשלנות רפואית-מהי:

כאשר משתמשים במילה 'רשלנות' כוונתנו לומר, כי מטפל, התנהג בצורה לא-זהירה, החורגת ממה שמחייבים כללי ההתנהגות המקצועית המקובלים במקצועו.

ע"מ לבדוק אם אירוע מסוים הוא "רשלנות רפואית", יש צורך לבחון את ההתרחשויות, קבלת ההחלטות והפעולות שביצע המטפל, ולהשוות בין מה שבוצע בפועל, למה שצריך היה לעשות. מובן, כי למי שיש השכלה רפואית יש יתרון רב בבחינת אירועים מסוג זה, אשר מחייבים הבנה גם במונחים שבהם משתמשים הרופאים, וגם בנגישות לספרות הרפואית.

לא בכל פעם שההתנהגות הרפואית או אופן קבלת ההחלטות היה כושל ניתן להגיש תביעת רשלנות.  מבחינה משפטית, ע"מ שתתאפשר הגשת תביעה ברשלנות רפואית יש חובה, שבנוסף להחלטות השגויות ולכשל המקצועי בניהול המקרה נגרם גם נזק. כמו כן, צריך שיהיה קשר סיבתי בין הכשל המקצועי לבין הנזק שנגרם.

כך למשל, בתביעת ענק נגד בי"ח "הדסה" היו העובדות כדלקמן: אישה צעירה בהיריון אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית. למרות ההיריון לא היה הצוות ערוך לקראת הלידה, והיילודה נולדה, בחדר סגור, באישון לילה, לבד, כשאיש מאנשי הצוות לא מקבל את הלידה. התינוקת נפלה  לארץ וראשה נחבט, וכתוצאה התפתח דימום מוחי שהשאיר אותה עם שיתוק מוחין. במשפט שניהלנו הוכחנו כי אופן קבלת ההחלטות, והפעולות שננקטו-היו שגויות ולא עמדו בסטנדרט רפואה סבירה, וכי אלמלא ההתרשלות ניתן היה למנוע את חבלת הראש של הקטינה ואת הנזק שנגרם*.

מקורות המידע-התיק הרפואי:

מטבע הדברים, עיקר המידע בתביעות אלו אמור להתקבל מהתיקים הרפואיים של המטופל. אולם, על אף הוראות חוק זכויות החולה, הקובע, שחלה על כל מטפל, חובה חוקית לנהל רשומה רפואית [הפרת החובה היא עבירה פלילית של הרופא], גם היום, ברוב המקרים של תביעות רשלנות רפואית, אנו מתמודדים עם רישום רפואי דל, רישום-חסר ובמקרים אחדים אף רישום-מטייח.

כיוון שעיקר המידע מגיע מהתיק הרפואי, ברור כי לעו"ד שהוא גם רופא, שמכיר את הדרך בה מנהלים רשומות, את נהלי העבודה הרפואיים ומה מקובל לרשום, ויודע בעיקר איך לקרוא "בין השורות", יש יתרון מובהק על פני עו"ד "רגיל".

חקירת המומחים-לב התביעה:

כל תביעה ברשלנות רפואית חייבת לכלול חוות דעת רופא מומחה. הרופא הנתבע מגיש חוו"ד מטעמו שבד"כ סותרת את התביעה. החלק העיקרי בניהול התביעה הוא היכולת לחקור בחקירה נגדית את המומחים הרפואיים. ברור כי לידע הרפואי, וליכולת להסתמך על ספרות רפואית ולהביא מקורות לצורך סתירת דעותיו וקביעותיו של המומחה הנחקר, וכמובן לניסיון בחקירות רופאים, יתרון רב ביכולת לקעקע חוו"ד של מומחה**.

* ראו: ת.א. 9588/07 ח.ח.מ נ' הדסה.

** ראו: ת.א. 6377/01 טרכמן נ' אריה חברה לביטוח.

תביעות רשלנות רפואית בישראל כבר הפכו חזון נפרץ. מקרים קשים של מוות כתוצאה מטעויות רשלניות או ניתוחים שגויים זוכים לא אחת לכיסוי עיתונאי נרחב ויוצרים את הרושם [השגוי] בציבור כאילו זכייה בתביעות רשלנות רפואית תמיד מובטחת.

דא עקא שבמציאות המשפטית הדברים אינם כך כלל ועיקר. אדרבא; בחינה של פסיקות אחרונות של בתי המשפט בישראל מלמדות כי המערכת המשפטית נוטה יותר ויותר להבין את האילוצים שבהם פועלת המערכת הרפואית, ולפסוק נגד התובעים שניזוקו.

חריג ראוי לציון היא פסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' הש' אגמון-גונן, שלמעשה כוננה סוג 'חדש' של רשלנות רפואית שכונה על ידי בית המשפט 'רשלנות רפואית תאגידית'.

הרשלנות הרפואית התאגידית היא התוצאה של הניסיון של הארגון הרפואי לחסוך במשאבים ולכן להפנות את המטופל לכמה שפחות בדיקות או פעולות רפואיות.

יחד עם זאת, הלב של תביעות רשלנות רפואית היה ונותר היכולת של התובעים להראות כי במקרה הפרטי שלהם הנזק נגרם כתוצאה ישירה מסטייה של הרופאים והצוות מהסטנדרטים הנהוגים ברפואה סבירה. כך למשל, בתביעת ענק נגד בי"ח "הדסה" היו העובדות כדלקמן: אישה צעירה בהיריון אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית. למרות ההיריון לא היה הצוות ערוך לקראת הלידה, והיילודה נולדה, בחדר סגור, באישון לילה, לבד, כשאיש מאנשי הצוות לא מקבל את הלידה. התינוקת נפלה  לארץ וראשה נחבט, וכתוצאה התפתח דימום מוחי שהשאיר אותה עם שיתוק מוחין. במשפט שניהלנו הוכחנו כי אופן קבלת ההחלטות, והפעולות שננקטו-היו שגויות ולא עמדו בסטנדרט רפואה סבירה, וכי אלמלא ההתרשלות ניתן היה למנוע את חבלת הראש של הקטינה ואת הנזק שנגרם*.

המכשלה בעניין זה היא כפולה; מחד גיסא מספר הרופאים העומדים לרשותו של בעל דין שרוצה לתבוע את מערכת הבריאות אינו גדול שכן הלחצים המופעלים על מי שכותבים חוות דעת לטובת נפגעי רשלנות רפואית על ידי חבריהם הרופאים, הם אדירים. מאידך גיסא, כמות הרופאים העומדת לרשות חברות הביטוח המבטחות את הרופאים בתחום האחריות המקצועית גדולה שבעתיים ובד"כ מדובר במנהלי מחלקות ופרופסורים נכבדים.  אם לא די בכך, הרי שכמות הכסף שיכולה חברת ביטוח להשקיע בחוות דעת שיגנו על הרופא היא ללא שיעור גבוהה מכמות הכסף שיש לתובע שניזוק. אך אולי הדבר החמור ביותר, שאפילו לא זוכה להתייחסות של הקהילה הרפואית, מטעמים מובנים, היא חיווי דעה מקצועית רפואית, שאיננה נכונה ואשר מטעה את בתי המשפט. כיוון שבתי המשפט אינם בעלי השכלה רפואית, היכולת לחשוף ולהוקיע חוות דעת רפואית שגויה תלויה ביכולתו של עורך הדין לבצע לכותב חוות הדעת חקירה-נגדית מקיפה, הנסמכת על מאמרים וחומרים רפואיים ולהראות כי חוות הדעת אין לה כל ביסוס מדעי. קיימים כמה פסקי דין בודדים בהם הוקיעו שופטים את התנהלותם של מומחים רפואיים שהעידו בפניהם, אך כלפי רופאים אלה אין למעשה במצב המשפטי הנוהג כיום, כל סנקציה יעילה.

לפני מספר שבועות, באוגוסט 2011 פורסם בעיתון המוביל של עולם הרפואה [NEJM] מאמר חשוב, שסקר כ- 41,000 תביעות רשלנות רפואית בארה"ב מאז שנת 1991 ועד שנת 2005. המחקר, הגדול מסוגו אי פעם, קובע כי בניתוח סטטיסטי רק ב- 20% מתביעות הרשלנות הרפואית שהוגשו לבתי המשפט, יוצא התובע עם תשלום כלשהו [בפסק דין או בפשרה]. הגם שעובדות ברורות לגבי כמותן של תביעות רשלנות רפואית, או לגבי הסכומים הנפסקים בפשרות, לא מתפרסמות בישראל, נכון יהיה להניח כי אחוזי ההצלחה, במבט כולל על כל שוק התביעות של רשלנות רפואית, דומים. משמעות הדבר כי על מי שמבקש להגיש תביעת רשלנות רפואית להחמיר עם עצמו, לבחון היטב את עילת התביעה שלו, לבחור היטב את המומחים מטעמו, ולבחון את הטקטיקה המשפטית שתיטיב עם תביעתו. כמו כן מטיל הדבר נטל על עורכי הדין המתמחים בתחום מורכב זה, לדעת לבחור להגיש רק את אותן תביעות שיש להן סיכוי אמיתי, כדי לא לחבל בשמם הטוב. לעניין זה חשוב כי נזכור שבעידן שבו המושג הדומיננטי בקיץ 2011 הוא "צדק חברתי" תביעות רשלנות רפואית נועדו לפצות אנשים שניזוקו כתוצאה מטעויות בנות מניעה במערכת הרפואית, ולא כפי שמנסים אחדים לטעון – להתעשר על חשבון מערכת הבריאות.

אדרבא; אם ניתן להצביע על מגמה מסוכנת מבחינה חברתית, הרי זו המגמה העכשווית של חברות הביטוח, שבעבר נהגו להתפשר עם תובעים במקרים ברורים של רשלנות, להימנע היום מפשרות, ולחייב את התובע לנהל דיוני הוכחות וחקירות, שהרי לחברת הביטוח אין מה להפסיד, וייתכן שעורך דינו של התובע לא יצליח בחקירת המומחים. בכל הכבוד, למרות שזו זכותם הדיונית של הנתבעים לחייב את התובעים להוכיח ובמילים אחרות "ללכת עד הסוף", הרי שעל בתי המשפט לקבוע כי לאסטרטגיה כזאת של ניהול הגנה טורפנית חייב להיות מחיר, ובמקרים בהם התובעים הצליחו בתביעתם, יש לפסוק פיצויים ראויים וברוחב לב.

* ראו: ת.א. 9588/07 ח.ח.מ נ' הדסה.

כמה באמת שווה תביעה ברשלנות רפואית – זוהי שאלה שמטרידה הרבה פונים, שאלה שמכתיבה את הנכונות של התובע להגיע לפשרות עם המזיק או לחילופין להגיע לדיוני הוכחות בתיקי רשלנות רפואית.

מטרת רשימה זאת היא להבהיר את כללי המשחק לפיהם נקבעים הפיצויים בישראל בתביעות רשלנות רפואית.

רבות דובר על מספר עורכי הדין בישראל ועל ההשלכות שיש לנתון זה על פרנסתם ועל שיטות עבודתם של עורכי הדין.

ככל שתחרות היא בדרך כלל בריאה ויוצרת ללקוח הסופי הזדמנויות שלא היו מתקיימות בשוק מונופוליסטי, עדיין תחרות פרועה בשוק בו ללקוח אין הבנה, עלולה ליצור עגמת נפש ואף להביא לניהול לא נכון של תביעה או גרוע מכך, לדחיית התביעה.

מבחינה נזיקית, מותו של אדם א' איננו דומה למותו של אדם ב' שנתוניו שונים. רוצה לומר, למוות כשלעצמו, אין מחיר קבוע בנזיקין, ודבר זה בדרך כלל קשה למי שאיננו עוסק בתחום הנזיקין.

האדם הסביר, שיודע כי אדם הוא אדם באשר נברא בצלם, סבור כי לקיחת חיים ברשלנות – יש לה מחיר כלכלי, מבלי קשר לשאלה אם מדובר בקשיש או בילד, בעשיר או בדל, במי שעובד לפרנסתו או במי שאיננו מתפרנס וכן הלאה. לצערי הרב, 'מחיר' חיי אדם איננו בבחינת ערך קבוע, ולכל המשתנים שפורטו לעיל (ולמשתנים נוספים) יש חשיבות רבה בהערכת סכום הפיצויים של תביעות נזיקיות.

הכלל הגדול בנזיקין קובע כי מטרת הפיצויים הכספיים היא להחזיר את הניזוק למצב בו הוא היה, כאילו לא נגרם לו הנזק. ברור שמדובר בפיקציה כי את המצב אי אפשר באמת להחזיר לאחור (לדוגמה, כאשר מדובר על קבלת פיצוי לאדם שרגלו הלא נכונה נכרתה ברשלנות רפואית), אבל בעולם המשפט יש הרבה פיקציות כאלה. למשל, הפיקציה של חברה בעירבון מוגבל (חברה בע"מ) – שיש לה אישיות משפטית נפרדת מבעליה.

ברור, כי כל כסף שבעולם לא יוכל להחזיר לחיים את מי שנפטר בגין רשלנות רפואית. יחד עם זאת, מטרת הפיצויים, היא לתת פיצוי לעיזבון הנפטר שישקף את יכולתו הכלכלית של הנפטר לו היה ממשיך לחיות את חייו המלאים, וכמו כן לתת לעיזבון פיצוי בגין קיצור חייו של המנוח  ובגין הכאב והסבל שחווה במעשה הרשלני.

חשוב להדגיש; לפי האקסיומה הנזיקית, אדם לא יכול לצאת מורווח ממעשה נזיקי שנגרם לו, שהרי כבר אמרנו שמטרת הפיצויים היא להחזיר אותו למצב בו היה אמור להיות כאילו לא נגרם לו הנזק.

מכאן עולה, שכאשר מדובר באנשים שעברו את גיל הפרישה לגמלאות ושאינם עובדים ומשתכרים, ערך הפיצויים המגיעים בגין מותם, שונה מהותית, ממה שיקבל אדם בגיל 40 שעובד למחייתו, שהרי העובד הפסיד משכורת חודשית עד יום פרישתו, ואילו הגמלאי לא הפסיד משכורת חודשית. זאת ועוד, גם לגובה השכר החודשי יש חשיבות רבה, מאותה סיבה.

הבדלים נוספים בסכומים שיתקבלו מתביעה נזיקית קשורים למצבו המשפחתי של התובע, מקצועו של התובע, אחוזי הנכות שיקבעו לו על ידי מומחה רפואי וסוג האיבר הנפגע מבחינתו של התובע הספציפי. כך למשל, לא דין אצבע שמאל של פקידה כדין אצבע שמאל של פסנתרנית במקצועה.

ביחס לילדים; לפני מספר שנים, פסק בית המשפט העליון, כי יש לפצות גם ילדים שנפטרו ממעשה נזיקי, על אובדן ההשתכרות שיכלו להשתכר-לולא מתו. היה בכך שינוי משמעותי מההלכה המשפטית שנהגה לפני כן ולפיה על קיצור חייו של ילד היו ההורים מקבלים סכום זעום שמבטא את קיצור החיים בלבד. יחד עם זאת, בית המשפט העליון, בסדרה של פסיקות מאז נפסק פסק דין מכונן זה, קבע דרך מסובכת לחישוב השתכרותו של קטין שנפטר, בגין אותן 'שנים אבודות' (ועל כך במאמר נפרד).

לאחר שראינו כי יש הבדל בין גמלאי לעובד, בין קטין לבגיר, יש להתחשב בעניין נוסף והוא הרשלנות התורמת של הנפגע. נביא כדוגמה תיק שבו נטען נגד קופת חולים על איחור באבחון של גידול ממאיר. בחלק מתיקי רשלנות רפואית שקשורים באבחון מאוחר של מחלת הסרטן, אומר הצוות למטופל להגיע לביקורת [לא תמיד המטופל מבין לאיזה צורך] והמטופל, מסיבותיו-שלו, לא מגיע לביקורת או למעקב. לימים התברר כי למטופל גידול ממאיר. קופת החולים, שנתבעה על איחור רשלני באבחון המחלה הממארת,  טוענת להגנתה, כי למטופל רשלנות שתרמה לנזק, ולכן מבקשת לנכות מהפיצויים את אותו אחוז של רשלנות תורמת שמיוחס לתובע. גם כאן, קיימות טענות-נגד רבות מצידו של התובע ובעיקר השאלה, אם בכלל הוסברה למטופל חשיבות הביקורת והמעקב והאם הוסבר לו מצבו או החשד הקליני של הרופא, או שמא סתם זומן מבלי שהבין את המצב לאשורו. גם על כך יורחב בעתיד.

חשיבות רבה נודעת לשיעור הנכות שנגרמה לניזוק כתוצאה מהרשלנות. נכות זאת היא הבסיס העיקרי לחישוב גובה הפיצויים, אך מפאת המורכבות הרפואית והמשפטית שלה, נדון בסוגיה זאת בנפרד, בעתיד.

אחרון חביב – ניכויים: חלק מהניזוקים ברשלנות רפואית, פונים למוסד לביטוח לאומי או למיטיבים אחרים, ומקבלים תשלומים בגין נכותם שנגרמה מהרשלנות. על פי הדין בישראל, לא ייתכן מצב בו אדם שניזוק מקבל כפל-פיצויים [גם מהצוות הרפואי שהתרשל, וגם מהמוסד לביטוח לאומי למשל]. בשיטה המשפטית בישראל הצוות הרפואי שחויב ברשלנות רפואית, ישלם את מלוא-הנזק שגרם, אך יחסיר מהסכום של הנזק המלא את מה שהניזוק [התובע] כבר מקבל ו/או יקבל בעתיד מהמוסד לביטוח לאומי. כך יוצא, לצורך הדוגמה, שאם הנזק הוא 1 מיליון ₪, אבל הניזוק מקבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי רבע מיליון ₪ – סך הפיצויים שתשלם קופת חולים עומד על 750,000 ₪ בלבד.

סוף דבר; מטרת רשימה זו היא להבהיר כי לצורך הערכה אמיתית של גובה הפיצויים הראוי בתביעות רשלנות רפואית נדרשת הבנה בנסיבותיו הכוללות של הניזוק ושל נכותו, ולכן אל לאנשים להתפתות למי שמבטיח להם 'כסף גדול' לפני שבדקו את רכיבי הפיצויים ולפני שבדקו אם המבטיח אכן מסוגל לעמוד בהבטחתו, או שמא ההבטחה נועדה רק ללכוד לקוחות שלא מבינים את כללי המשחק. כמו כן חשוב לדעת להעריך את הגודל הריאלי של תביעת רשלנות רפואית על מנת לדעת אם להסכים לפשרה או לסרב לה.

פשרה היא תמיד מצב בו התובע מקבל פחות כסף (ממלוא נזקו) , אבל מהר יותר וללא שהוא נדרש לקיים דיון הוכחות – כלומר ללא סיכון שתביעתו תידחה. יחד עם זאת, אין דין פשרה שבה התובע מקבל 40% ממלוא הנזק שלו, דומה לפשרה שבה יקבל 70% ממלוא הנזק שלו – אבל על מנת לדעת אם להסכים לפשרה או לסרב – יש צורך לדעת להעריך נכון את שוויה של התביעה.

אחת הבעיות הנפוצות בתביעות רשלנות רפואית היא הצורך המשפטי להוכיח קשר סיבתי בין המעשים הבלתי זהירים של הצוות הרפואי והמוסד הרפואי, לבין הנזק שאירע, בפועל, לתובע.

הפער בין תפיסת הרשלנות אצל האדם ברחוב, לבין המצב המשפטי הוא גדול ולעיתים גם בלתי נתפס. בהרבה מקרים פונים אלינו אנשים שסבורים כי ניזוקו כתוצאה מרשלנות רפואית והם משוכנעים כי עצם הסיפור מהווה אסמכתא לרשלנותו של הצוות הרפואי או הצוות הנתבע. מטרת רשימה קצרה זו היא להבהיר כי מבחינה משפטית יש צורך להוכיח כל אחד מרכיבי הרשלנות של הרופא מעבר למה שאדם רגיל היה מסתפק בו.

להלן דוגמה מאחד מתיקי המשרד שתסביר – חולה מושתלת כליה משתוקקת לילד. בשל העובדה כי היא מושתלת כליה נאסר עליה להרות, והיא זקוקה לפונדקאית שתשא את העובר המופרה שמקורו בביצית שלה ובזרע של בעלה. האישה פנתה לעבור טיפולי פריון בבית חולים. למרות מספר גדול, יחסית של טיפולים, הם כשלו. באחד מטיפולי הפריון, שבמסגרתם מקבלת האישה תרופות הורמונאליות לצורך יצירת ביציות רבות ככל שניתן, נגרם לאישה זיהום שחייב ניתוח דחוף. מייד בסמוך לניתוח הדחוף שבוצע בלילה, חדלה הכליה המושתלת מלפעול ולמעשה האישה נזקקה לחזור ולהיות מטופלת בדיאליזה.

בעוד שברוב המקרים האדם 'הרגיל' יסיק כי קיים קשר סיבתי בין הניתוח לבין אובדן הכליה, הרי שמבחינה משפטית יש צורך להוכיח קשר כזה, והוא איננו מובן מאליו. יתירה מזאת, הנתבעים יטענו, כי לפי הסטטיסטיקה, כליה מושתלת מחזיקה באופן סטטיסטי כעשר שנים, ולאחר מכן, בהתאם לסטטיסטיקה הרפואית, היא ממילא מפסיקה לתפקד. בהנחה שהכליה המושתלת של האישה שאת סיפורה הבאנו לעיל  כבר נמצאת בגופה 13 שנים ופועלת היטב, האם אובדן הכליה הוא בגדר 'נזק' או שמא בכלל הכליה המושתלת הייתה צפויה מבחינה סטטיסטית להפסיק לפעול?

היעלה על הדעת כי מטופלת זו שאצלה הכליה תפקדה ללא רבב, למרות שחלפו 13 שנים מהשתלתה, לא תזכה לפיצוי בגין איבוד הכליה הרשלני? לשיטתנו – לא. אישה זו ראויה לפיצוי ואף פוצתה על ידי הגורם שהתרשל.

הכלים העומדים לרשות התובעים בתיקי רשלנות רפואית מורכבים בראש ובראשונה מניתוח רפואי נכון של התיק הרפואי ומחוות דעת מתאימה של המומחה הרפואי המתאים. לא פעם, מומחים רפואיים שכותבים חוות דעת בתיקי רשלנות רפואית ואשר לא הונחו כראוי על ידי עורכי הדין שמטפלים בתיק, מעדיפים שלא להתייחס לפרטי הרשלנות ולקשר הסיבתי, ולכתוב את עיקר חוות דעתם ביחס לתוצאה (כלומר ביחס לנזק שנגרם). במקרה כזה, יקשה מאד על התובעים להוכיח בבית המשפט רשלנות וקשר סיבתי, שכן בדרך כלל, ולפחות במקרים המובהקים, אין מחלוקת על הנזק ועיקר המחלוקת היא על השאלה אם הצוות הרפואי גרם לנזק, ואם ההתרשלות הנטענת כלפי הצוות הרפואי היא הגורם לנזק.

כלי נוסף העומד לרשות התובעים היא הנחה משפטית שנקבעה בפקודת הנזיקין ונקראת: "הדבר המדבר בעד עצמו". הנחה משפטית זאת, שאת קיום התנאים לה-יש להוכיח, קובעת, כי במקרים בהם המכשיר באמצעותו נגרם נזק היה ברשות הצוות הרפואי, וכי התובע לא ידע ולא היה עליו לדעת מה הנסיבות של האירוע [למשל במהלך ניתוח בו החולה מורדם ולא יכול לדעת מה קורה סביבו], ולבית המשפט נראה כי המקרה מתיישב יותר עם רשלנות מאשר עם העדר רשלנות – כי אז מתהפך נטל הראייה במשפט, והצוות הרפואי הוא זה שצריך להוכיח כי נהג ללא דופי.

הבעיה הפרקטית היא, כי רק לעיתים נדירות מיושם סעיף זה ולכן, על פי רוב, התובע הוא זה שצריך להוכיח את טענותיו.

סוף דבר; ניתוח נכון של החומר הרפואי והכוונה של המומחה מטעם התובע הם אבן יסוד בהצלחה בתביעת רשלנות רפואית, ובנוסף יש לנסות ולטעון את הטענות המתאימות על מנת להפוך את נטל הראיה ולגרום לצוות הרפואי להוכיח כי פעל כשורה, דבר המקל עד מאד את ניהול התביעה על ידי התובע.

מבוא:

משפחות רבות נאלצות להתמודד עם נכויות בדרגות שונות של ילדיהן, שמקורן בסיבות שונות ומגוונות החל בתאונות, לרבות תאונות דרכים, עבור למחלות ולסינדרומים גנטיים, וכלה ברשלנות רפואית שגרמה לילד את הפגיעה.

נכות זו מחייבת הקצאת משאבי זמן וכסף רבים לצורך מתן מענה הולם, גם מבחינה רפואית לצורך שיפור המצב או שימורו, וגם על מנת לאפשר לילד תיפקוד בסיסי סביר, על אף הנכות ו/או המום ממנו הוא סובל.

החקיקה הסוציאלית במדינת ישראל, הגם שהיא מעניקה לילדים נכים תגמולים וקצבאות בהתאם למטרת החוק בו מדובר, סובלת מסדרת בעיות, שלהלן תידונה בסדרת המאמרים הקרובה.

מה בין נכות של אדם בוגר לבין נכות של ילד?

נקודת המוצא לדיון היא כי ילד איננו 'מבוגר קטן' וכי לילד יש צרכים נוספים שאין למבוגר. ברוב המקרים, ובניגוד מסוים לנכותו של אדם בוגר, נכותו של ילד יוצרת עול נוסף על בני המשפחה, וקושי נוסף לאפשר לילד תפקוד סביר במסגרת הלימודית, במסגרת הרפואית, ובשעות הפנאי. בנוסף, על פי רוב זקוק הילד לטיפול רב מקצועי יותר מאשר הבוגר הנכה.

בעיות עיקריות:

בנוסף לצורך בהתמודדות של המשפחה עם הילד הנכה, נאלצת המשפחה להתמודד עם עלויות כלכליות מרקיעות שחקים לצורך הענקת טיפולים רב מקצועיים, עם צורך בטיפולים רפואיים ופארא-רפואיים רבים, עם הסעות, עם ניסיון להקנות לילד חינוך ככל האפשר בסביבת ילדים בגילו, וזאת בנוסף על הצורך לנסות ולנהל חיי משפחה ועבודה תקינים.

הפיזור הנושאי – איפה נמצא מהן זכויותינו?

מבחינה משפטית , הבעיה הראשונה עימה מתמודדת משפחה המבקשת לבחון את זכאותה לתשלומים על פי החקיקה הישראלית בגין ילד נכה, היא הפיזור הנושאי. רוצה לומר, כל זכות נמצאת בחוק אחר, והמנגנון להגשמתה מופקד בידי רשות אחרת.

כך לדוגמה חוק הביטוח הלאומי, אשר קובע את הזכאות לתשלומים בגין הנכות, הוא חוק שמופעל על ידי המוסד לביטוח לאומי, ומחייב עמידה בפני ועדות רפואיות וקביעת דרגות נכות, שלאחריהן משולמים הכספים.

לעומת זאת, כאשר עסקינן בטיפולים רפואיים ו/או בטיפולים פארא-רפואיים כמו: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וכו', הרי שהמחוקק בחר להטיל את המשימה לספק שירותים אלה על קופות החולים, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לעומת זאת כאשר מדובר בילד נכה שזכאי להנחה בתשלומי ארנונה – הדבר נמצא בפקודת העיריות. כך שלמעשה אין קובץ אחד כוללני שאליו יכולה לפנות המשפחה ולהכיר את מלוא זכויותיה.

חשיבות ההגדרה הרפואית לצורך זכאות כלכלית:

מטרת הרשימה הנוכחית היא לתת כלים להתמודד עם ההגדרות הרפואיות שקובעות זכאות כלכלית של ילדים נכים – הפעם נעסוק בקופות החולים.

כאשר מגיעה משפחה לקבלת טיפול בקופת חולים, עם ילד נכה אשר זקוק למגוון טיפולים שחלקם רפואיים-טהורים, חלקם פארא-רפואיים, חלקם נפשיים, וחלקם מעורבב [רוצה לומר מעט מכל אלה ביחד], הם נתקלים בבעיות בירוקרטיות קשות שדורשות הבנה ומומחיות רפואית-משפטית, שכן יש צורך לבחון מהו הגורם לנכות של הילד, והאם מדובר בהפרעה סומאטית* או בהפרעה אחרת, ובהתאם להגדרות מתברר שהיקפי הזכאות הם שונים ממצב אחד למשנהו.

נודה על האמת, רוב ההורים לילדים נכים אינם מומחים ברפואה ואינם מומחים במשפטים ואינם יודעים אפילו מהם החוקים והתקנות שאמורים לפעול לטובתם, קל וחומר כאשר מדובר במינוחים רפואיים טהורים שרק אנשי מקצוע מבינים.

נדגים:
במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי סעיף 20(3)(ו)(55) לתוספת השנייה נקבע כי: "ילדים עם נכויות סומאטיות, זכאים לקבל מקופת החולים בה הם מבוטחים או על חשבונה, שירותי אבחון וטיפול של צוות רב מקצועי במסגרת המכונים להתפתחות הילד, בהתאם לצורך וללא הגבלת גיל (עד גיל 18 שנים)".

קופות החולים השונות, הגדירו בצורה שונה זו מזו את המונח: "נכות התפתחותית סומאטית" וכך נוצר מצב תמוה ולפיו כל קופה, בהתאם להגדרתה, סיפקה (או נמנעה מלספק) שירותים רפואיים לילד הנכה.

באוגוסט 2002 פרסם משרד הבריאות חוזר מינהל רפואה שנועד לקבוע אחידות בהגדרות, על מנת למנוע שוני בין קופות החולים השונות.

וכך הגדיר משרד הבריאות את המושג "נכות התפתחותית סומאטית" באותו חוזר: "נכות הנגרמת כתוצאה ממחלה או מתהליך הפוגע במערכת העצבים המרכזית וההיקפית, או במערכת שרירי השלד, הגורם לנכות תפקודית מתמשכת. הגדרה זו מתייחסת למחלות עם בעיות בהתפתחות כגון:  שיתוק מוחין (CP), פגיעות מוחיות המלוות בפיגור שכלי ניכר (אשר הוכר על ידי משרד העבודה והרווחה), מחלות מטבוליות, פגיעות מורכבות באברי חוש המלוות בהפרעות נוירולוגיות וסומאטיות אחרות, מומי עמוד שדרה ושלד הפוגעות בהתפתחות, מחלות כרומוזומליות וגנטיות הפוגעות בהתפתחות, ניוון שרירים ודומיהם".

מי רשאי להגדיר מהי 'נכות התפתחותית סומאטית'?

לפי חוזר משרד הבריאות – "הקביעה של אבחנת "נכות סומאטית" כאמור לעיל, תעשה ע"י רופא מומחה בנוירולוגיה של הילד, שיקום כללי או מנהל יחידה להתפתחות הילד ובמקרים מסוימים מומחה פסיכיאטר".

האם ניתן להתווכח עם ההגדרה?

מטבע הדברים, קופות החולים, אשר חיות במשטר כלכלת-חסר, מנסות למנוע הוצאות כספיות ככל שניתן, ולכן, למרבה הצער, הגורם שמשלם עבור חוות הדעת המגדירה האם יש או אין נכות סומאטית, הוא בדרך כלל זה שקובע את התוצאה של חוות הדעת. כלומר, קופות החולים "מקמצות" בקביעת נכויות סומאטיות כדי שלא תצטרכנה לשלם.

לפיכך, חשוב להתייעץ עם מומחים משפטיים שמתמחים בתחומים אלה על מנת לבחון אם ההגדרות שניתנו בידי רופאים "מטעם" הן הגדרות נכונות, או שמא כדאי להשיג חוות דעת נגדית ולפנות לקופות החולים על מנת שישנו קביעותיהם, הכול בהתאם למקרה הפרטני.

חשוב לזכור כי המדובר ב"כסף גדול" – הטיפולים להם זכאי ילד עם נכות התפתחותית סומאטית, עולים כסף רב אם ההורים הם אלו שצריכים לממן זאת מכיסם הפרטי.

סוף דבר:

חשיבות הסיווג של הנכות של הילד ['סומאטית' או אחרת] היא בעלת חשיבות רבה לצורך זכאותו לקבלת טיפולים במסגרת קופת חולים.

חשוב להבין על מה מתבססת הקביעה הרפואית, ובהתאם לצורך להתווכח עימה על מנת לוודא כי הילד יקבל את מה שמגיע לו, ובכך תימנע הוצאה כספית גדולה מאד של ההורים למימון טיפולים אלה באופן פרטי.

* המילה סומאטית מקורה במילה היוונית "סומה" שפירושה – "גוף". הכוונה היא לליקויים שהם גופניים להבדיל מרגשיים / פסיכולוגיים/ משולבים.

סוד גלוי הוא כי בכל העולם המערבי טיפס בשני העשורים האחרונים מספרן של תביעות הרשלנות הרפואית נגד רופאים, אחיות וארגונים רפואיים.

למרות זאת, מעטים בלבד יודעים כי בעוד שבמדינת ישראל ממשיך מספרן היחסי של תביעות רשלנות רפואית לטפס בתלילות, בארצות הברית, בשנתיים האחרונות, ניכרים סימני ירידה בשיעור התביעות והתמתנות במספר התביעות המוגשות נגד נותני שירותים רפואיים.

אחד הדברים שגרמו לירידת מספר התביעות בארה"ב היה דו"ח חשוב ביותר שפורסם על ידי האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב, בשלהי שנת 1999. דוח זה קבע, כי כ- 98,000 בני אדם נפטרים בכל שנה בארה"ב מכשלים רפואיים, וכי מדובר בסיבת המוות מספר 8.

נוכח נתונים אלה, חלה התעוררות עצומה בציבור האמריקאי ובקרב נציגיו בקונגרס ובממשל, תוך ניסיון אמיתי ליצור אווירת בטיחות ולהבטיח את שלומם של המטופלים, דבר שכלל גם שינוי התנהגותם של רופאים ואחיות כלפי מטופליהם, שיתופם של מטופלים במידע ובקבלת ההחלטות על גורלם שלהם.

למרות שאנו חיים בעידן האינטרנט בו המידע, לכאורה, זמין וקיים ברשת, קיים פער מידע עצום בין הרופא לבין המטופל ומלוויו. פער זה מונע מרוב המטופלים לדעת אם הטיפול הרפואי שהם מקבלים עומד בסטנדרטים של איכות כפי המתחייב מהספרות הרפואית המקובלת, או שמא, חלילה, חורג ממנו.

בניגוד להיבט המקצועי, אותו קשה להעריך על ידי מי שאיננו מתמצא בעניינים רפואיים, רוב המטופלים כן יודעים להעריך את ההתנהגות האנושית של הרופא ושל הצוות כלפיהם ואת היחס לו זכו.

נשאלת השאלה: האם ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית בגין יחס לא הולם למטופל?

כדי לקבל תשובה, נקודת המוצא חייבת לקחת בחשבון את הוראות חוק זכויות החולה אשר קובע בסעיף 5 את הדברים הבאים:  "מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי האנוש".

הנה כי כן, ברור כי החוק קובע שיחסי אנוש תקינים הם חלק אינטגראלי של העיסוק ברפואה ובסיעוד, ולכן הינם בגדר חובה על המטפל.

הסיכון האמיתי הנובע מיחסי אנוש קלוקלים, מעבר לעלבון שחש המטופל, הוא בכך שהמטפל לא חולק עימו את כל המידע ולא מאפשר למטופל לקבל החלטות על גופו, אלא מכתיב למטופל, ובנסיבות חמורות יותר, אף קובע עבורו את ההחלטות הטיפוליות.

בעניין זה נפסק על ידי בית המשפט העליון בישראל פסק דין חשוב ביותר, אשר קבע כי לכל מטופל קיימת זכות לאוטונומיה. הזכות לאוטונומיה איננה תיאורטית, אלא זוהי זכותו של כל מטופל לעצב את חייו כרצונו ולפי השקפת עולמו, ולקבל את ההחלטות הרפואיות על גופו – כמובן – לאחר שהוצג בפניו המידע הרלבנטי.

לפיכך, כאשר יחסי אנוש קלוקלים גרמו לאי גילוי מידע ולקבלת החלטות שגויות או לחוסר יכולת לקבל החלטות על ידי המטופל – ברור, כי מעבר לעלבון, קיימת גם עילה משפטית שנקרא 'פגיעה באוטונומיה'.

נדגים; למשרדנו פנה אדם שלקה בהתקף לב חמור והובהל לבית חולים באמצעות אמבולנס. הרופאים קבעו כי הוא חייב צנתור דחוף, ואכן הוא הועלה לחדר צנתורים מייד עם הגעתו. כפי המקובל, הוא הוחתם על טופסי הסכמה לביצוע הצנתור ועבר את הפעולה בהצלחה. למרבה תדהמתו, מספר ימים לאחר מכן, כאשר עלעל בתיקו הרפואי, גילה, כי בין השאר הוא הוחתם על טופס שבו הוא מסכים להשתתף במחקר [ניסוי קליני] שבו יקבל תרופה ניסיונית לבעיות לב. המטופל פנה למשרדנו בבהלה וטען כי מעולם לא קיבל כל הסבר לעניין זה וכי מעולם לא הסכים להשתתף במחקר או בניסוי קליני. בנסיבות אלה הוגשה נגד בית החולים תביעת רשלנות רפואית בגין פגיעה באוטונומיה של אותו המטופל, בשל כך שהצוות הרפואי נטל ממנו את היכולת לקבל החלטות קריטיות ופגע בזכותו לעצב את חייו כרצונו.

לסיכום; קיים קשר חשוב בין היכולת לתת טיפול רפואי טוב לבין יחסי האנוש והתקשורת בין המטפל למטופל. חשוב להבין, כי מחד, לא על כל עלבון שחש המטופל רצוי וראוי להגיש תביעת רשלנות רפואית, אבל מאידך, כי על אי שיתוף במידע חשוב ועל אי שיתופו של מטופל בקבלת החלטות על גופו – יש סנקציה משפטית ראויה.

בימים האחרונים נודע לציבור הרחב כי סדרה של שתלי סיליקון המשמשים מנתחים פלסטיים לצורך ביצוע ניתוחים להגדלת שדיים, נמצאה כמסוכנת עקב הנטייה של השתל להתפוצץ ולדלוף.

אמנם עניין זה הועלה לראשונה בצרפת, אך כיוון שהשתלים הללו נמצאים בשימוש גם בארצות אחרות, כולל בישראל, ברור כי לפנינו עניין כלל-עולמי.

אין זו הפעם הראשונה בה מדובר בכשל של תותב רפואי. בעבר כבר התגלו תקלות בתותבים רפואיים אחרים, כולל מפרקים שמשמשים בניתוחים אורטופדיים.

מעבר למידת הסיכון הפרטית של כל אחת מהנשים שבגופה הושתלו השתלים הכושלים, ומעבר לשאלה מהי מידת הדחיפות שבהוצאתם של שתלים אלו, יש לברר מי אחראי מבחינה משפטית על המחדל, ומי יממן את הנזקים החמורים שנגרמו לאותן נשים.

על פי רוב, עשיית שימוש בתותבים רפואיים מותנית בבדיקתם הקפדנית, ובקיומה של עדות ושל ספרות על אמינותם, בהתאם לשימוש המיועד להם. מידת הרגולציה משתנה ממדינה למדינה, אך ניתן לומר, בצורה כללית, כי קיים תקן לציוד רפואי שמוחל על ציוד זה, במטרה למנוע אירועים של כשל בציוד רפואי.

כאשר המדובר בארגוני רפואה גדולים, כמו בתי חולים ו/או קופת חולים שברשותה בתי חולים, הרי שהבדיקה הזאת , מעבר לרגולציה של המדינה, מתבצעת בצורה מרוכזת. ואולם כאשר אנו עוסקים ברפואה פרטית, האחריות לביצוע בדיקת התאמה ואמינות של התותב המושתל רובצת על הרופא אשר עושה שימוש בשתל, שכן ברור מאליו כי אין ללקוח, כלומר למטופל שעומד לעבור ניתוח, כל יכולת לברר אם המישתל שעומד להיות מושתל בגופו הוא משתל אמין ובטוח.

ברוח זאת, ועל מנת לנסות ולהסיר את האחריות מן הרופאים הפלסטיים, נוסחו גם טופסי הסכמה מדעת של ההסתדרות הרפואית בישראל, בכל מה שקשור לניתוחי הגדלת שדיים [מצ"ב]. הטופס עליו מוחתמת האישה לפני הניתוח, מציין מפורשות כאילו הוסברו לאישה הסיבוכים האפשריים כולל: "דליפה או קרע במעטפת התותב וכן פליטה או דחייה שיצריכו ניתוח להוצאתו".

טופסי הסכמה מדעת אלה טרם נבחנו בערכאה משפטית, בפרט בהקשר ספציפי זה, של כשל במישתל, ואולם ספק רב, אם יש בסיס משפטי להטלת האחריות על מצבו של המישתל על המנותחת, כאשר אין לה באמת את האמצעים לברר את סוג המישתל ואת אמינותו, וכל כולה סומכת על המנתח הפלסטי אליו פנתה, ומוכנה לחתום על כל מסמך שיוצג לה.

אין ספק כי בנוסף לרופא שניתח, יש אחריות לחברה המייצרת, הן בעילה של רשלנות, ככל שניתן להוכיח דרכי ייצור פגומות ושיווק אגרסיבי על חשבון בטיחות, והן על בסיס חוק צרכני שנקרא "חוק האחריות למוצרים פגומים", הקובע בנסיבות של מוצר פגום אחריות מוחלטת על היצרן, הגם שהוא מגביל את גובה הפיצוי שניתן לקבל באמצעותו.

מה דינו של משרד הבריאות שאישר את עשיית השימוש במישתלים אלה, שהתבררו להיות פגומים? האם ניתן לחייב אותו ברשלנות? השאלה העיקרית לעניין זה היא מה האמצעים שננקטו כדי לאשר את סוג המישתל הספציפי. במילים אחרות, האם משרד הבריאות הישראלי נקט בבדיקות עצמאיות או שכפי שקורה מעת לעת הוא נסמך על בדיקות של אחרים, כמו לדוגמא על בדיקות של הרשויות האירופאיות או האמריקאיות.

לסיכום: השתלת משתלים פגומים בגופן של נשים, שמחייבת אותן לעבור ניתוחים להוצאת המישתלים הפגומים, היא אירוע משפטי שניתן לדון בו גם דרך עוולת הרשלנות של הרופא, גם דרך עוולת הרשלנות של החברה היצרנית וגם דרך חוק האחריות למוצרים פגומים. הטלת האחריות על המטופלת נראית במצב עניינים זה בלתי סבירה מבחינה משפטית.

בריאות טובה לכולנו.

נזק כתוצאה מטיפול רפואי כושל ורשלני איננו דבר נדיר כפי שניתן היה לחשוב.

למרבה הצער, במציאות כלכלית קשה שבה נמצאים ארגוני הבריאות בישראל, חלק גדול של מקרי הרשלנות הרפואית מקורו בשיקול דעת לקוי או מוטה של רופאים ובתי חולים שבמקום לשקול שיקולי בריאות, נאלצים לשקול שיקולים כלכליים על חשבון הבריאות של החולים.

רשלנות רפואית מנהלתית

היטיבה לתאר זאת השופטת המחוזית מיכל אגמון כאשר קבעה בפסק דין בעניין ע"ש (ת"א) 1199/07 ד"ר צבי רביב נגד משרד הבריאות, כי: "הרשלנות הרפואית המנהלית היא הרשלנות הרפואית המודרנית, הרשלנות הרפואית של ימינו… קיימים כמובן עוד מקרים של רשלנות רפואית "קלאסית" של טעות באבחון או בטיפול. עם זאת, נראה כי המגמה היא שמקרים רבים של רשלנות רפואית יהיו מקרים בהם מדובר ברשלנות רפואית מנהלית. רשלנות רפואית הנובעת משיקולי תקציב של הגופים המוסדיים – קופות החולים ובתי החולים – כך כאשר מסתפקים בצוות רפואי מצומצם; כך כאשר רופא מורה על ביצוע בדיקה מסוימת וקופת החולים לא מאשרת את ביצוע הבדיקה וכך כאשר ניתנות תרופות המתאימות פחות לטיפול בחולה בשל שיקולי תקציב. בכל המקרים האלה מדובר ברשלנות רפואית מנהלית".

בפריפריה סובלים יותר

הדבר חמור עוד יותר בפריפריה – בניגוד לתושבי מרכז הארץ שנהנים משפע של היצע של רופאים ושירותי רפואה, גם ציבוריים וגם פרטיים, הרי שתושבי הפריפריה סובלים, לפי כל המחקרים האקדמיים ואף לפי משרד הבריאות ונתוניו, מפחות אפשרויות ביחס לתושבי המרכז.

כך למשל, אדם שחש בשעה 23:00 בלילה כאבים חזקים בחזה, ומתגורר בקיבוץ בצפון הארץ, פונה מיידית לחדר מיון. כאשר אותו אדם לא אושפז בבית חולים אליו פנה, הוא נדרש להביא התחייבות כספית ([טופס 17)שתממן את הפנייה שלו לחדר המיון. אבל כאשר הוא מגיע לקופת חולים, שואל אותו הרופא המנהלי לפני שהוא מאשר לו טופס 17 – "למה פנית לקופת חולים ולא לרופא המשפחה שלך? אנחנו לא מוכנים לממן את הפנייה".
הרופא המנהלי בקופת חולים מתעלם מהעובדה שהמרפאה של קופת חולים פתוחה רק עד שעה 19:000 בערב, לכל היותר, וכי בשעות הלילה, קופת חולים לא העמידה למטופליה שום חלופה (בניגוד למרכז הארץ בה יש מוקדים של חברות שונות כמו מלר"מ או ביקורופא שמבצעות מיון ראשוני ונמצאות בקשרים כלכליים עם קופות החולים).

היעדר נגישות

בהיעדר חלופה, וכאשר קופת חולים מקיימת קשרים כלכליים רק עם בית חולים אחד, ולא מאפשרת נגישות ואיננה משלמת עבור פעילות בבתי חולים אחרים, ויודגש-רק בגלל שיקולים כלכליים ולא בשל שיקול אחר – הרי שאם הלקוח רוצה לזכות בהחזר כספי, הוא חייב, לפחות מבחינת קופת החולים, למלא אחר הוראות הקופה, ולעיתים הוראות הקופה משמעותן המתנה ארוכה יותר וזמינות שירות נמוכה יותר, שתעלה לו בבריאותו.
עורכי דין אשר מנהלים תביעות רשלנות רפואית עבור לקוחותיהם, מחויבים לברר ולבדוק את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות במקרהו של הלקוח שבעניינו מטפלים.

נכון, רוב עורכי הדין אינם בקיאים בתחום של מינהל מערכות בריאות וההסדרים בין קופות החולים לבתי החולים כפי שתוארובחלקם לעיל, ואולם חלק נכבד של מקרי הרשלנות הרפואית מקורו באותם הסדרים נעלמים שהלקוח כלל לא ידע על קיומם, ואילו היה יודע, היה מוכן לשלם במיטב כספו כדי לקבל שירותים רפואיים, אפילו פרטיים, במקום שייגרם לו הנזק שנגרם.

בירור השיקולים הנסתרים

מכאן, שיש חשיבות עליונה לחפש עורך-דין שלא רק יבין את המשמעות הרפואית-קלינית של המקרה הנדון, אלא יוכל לברר ולבחון את השיקולים הנסתרים שנמצאים "מאחורי הקלעים" של המקרה, שכן חשיפתם בבית המשפט תביא בהכרח למסקנה שיפוטית, כי מדובר בשיקולים זרים ולא ראויים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי לעיל.

כך, למשל: משרדו של הח"מ מנהלבבית המשפט תביעת רשלנות רפואית של גבר בן 52, אשר פנה לבית חולים פריפריאלי עם כאבי בטן מצד ימין. הוא נבדק בחדר מיון ונשלח לביתו, ושב ופנה לאחר יומיים. גם הפעם נשלח לביתו. הוא פנה באופן פרטי למומחה שביצע בדיקת אולטרה סאונד, ומצא כי הוא סובל מאבנים בכיס המרה. בפנייתו השלישית לאותו בית חולים, בגלל חום וכאבי בטן, הציג החולה את בדיקת האולטרה סאונד שביצע באופן פרטי. הפעם הוא אושפז, וטופל בנוזלים ואנטיביוטיקה לצורך ריפוי דלקת כיס המרה.

בהתאם להמלצות הרפואיות, לאחר שהחולה טופל באנטיביוטיקה, ומצבו התייצב, נקבע כי יש לנתחו כדי למנוע סיבוכים של הלבלב. במקרה זה, שוחרר האיש לביתו ולא נותח במסגרת האשפוז, על אף שביקש לעבור את הניתוח במסגרת האשפוז. יתירה מכך; מזכירת המחלקה החליטה על דעת עצמה לתאם לו מועד לניתוח לעוד כחודשיים וחצי, מבלי שהתייעצה עם רופא, ולא עזרו הניסיונות של בני המשפחה (חלקם אנשי רפואה בעצמם) להסביר למזכירה כי יש להקדים את התור, שכןמדובר בפצצת זמן מתקתקת. והפצצה אכן התפוצצה. לאחר פחות מחודש חזר האיש עם דלקת קשה של הלבלב, נותח ולבסוף נפטר.

לסיכום; ניהול תביעת רשלנות רפואית מושכל חייב לקחת בחשבון לא רק את שיקול הדעת והביצועים הקליניים של הרופאים המעורבים, אלא לא פחות מכך את המבנה של מערכת הבריאות ואת השיקולים הכלכליים ששוקלים רופאים ובתי חולים שמעורבים במקרה הספציפי, השיקולים "שמאחורי הקלעים".

תביעה ייחודית העוסקת בגיוסו שלא כדין של חולה לב לניסוי קליני נדונה בבית משפט השלום בתל אביב ונסתיימה בפשרה.

רקע:

פגיעה באוטונומיה הינה עילת תביעה צעירה יחסית, שמקורה בפסיקת בית המשפט העליון ואשר מכוונת למתן פיצויים נזיקיים למטופלים אשר תובעים את הרופאים ואת הצוות על כך שלא ניתן להם מידע מספק על מצבם, ועל כך שהצוות קיבל החלטות רפואיות במקומם.

בניגוד לתביעות רשלנות רפואית, שבהן על מנת לתבוע צריך שיתקיים מצב שבו נגרם נזק, ניתן לתבוע בגין פגיעה באוטונומיה, גם במקרים שבהם ברור שלא נגרם כל נזק גוף!!!

האוטונומיה של המטופל משמעותה פגיעה ביכולתו של המטופל לקבל החלטה בכוחות עצמו, והיא נובעת מתוך ההכרה כי לכל אדם הזכות לקבלת החלטות על גופו, ואין רשות לרופאים להתערב בהחלטותיו אלה של המטופל.

נושא הפגיעה באוטונומיה רגיש ביותר כאשר מדובר בניסויים קליניים [שנקראים גם "מחקרים"].

מדוע? –

מחד, גיוס למחקר/ניסוי קליני נעשה, בדרך כלל, על ידי הרופא החוקר, שהוא בעל אינטרס גדול מאוד לצרף אנשים למחקר. למה? – 1. הרופא
זקוק לאנשים כדי לבצע את המחקר, שבעתיד יפרסם אותו; 2. על כל משתתף חדש הרופא מקבל תוספת כסף.

מנגד, מאחר שמדובר בניסוי שתוצאותיו אינן ברורות, רמת הסיכון של המשתתף היא גבוהה יותר.

בדיוק מסיבות אלה נחקקו חוקים והותקנו תקנות המחמירים מאוד את הסטנדרטים של ההסבר שצריך לתת למטופלים שמוצע להם להצטרף לניסויים אלה.

יתירה מכך; קיימת הקפדה אצל חברות התרופות המנהלות את הניסויים הללו, לעמוד בסטנדרטים המחמירים הללו, כדי שתוצאות המחקרים שהן מממנות לא ייפסלו.

התביעה:

בבית משפט השלום בתל אביב התנהלה והסתיימה בפשרה, תביעה שהוגשה על ידי משרדנו, בשמו של חולה לב אשר הוחתם בלא ידיעתו על הצטרפות למחקר קליני מבלי שקיבל כל הסבר ומבלי שידע שהוא חותם על טופס כאמור.

התובע, שלקה בהתקף לב חמור, הובהל לבית חולים, שם נקבע כי הוא חייב לעבור צנתור דחוף. התובע הועלה לחדר צנתורים. כפי המקובל הוא הוחתם על טופסי הסכמה לביצוע הצנתור ועבר את הפעולה בהצלחה.

למרבה תדהמתו, מספר ימים לאחר מכן, כאשר דפדף בתיקו הרפואי, גילה, כי בין השאר הוא הוחתם, בשעה שהיה מטושטש, ללא ידיעתו על טופס שבו הוא "מסכים" להשתתף במחקר [ניסוי קליני] שבו יקבל תרופה ניסיונית לבעיות לב.

עוד גילה התובע כי בתיק היו רק מספר עמודים, מתוך טופס של 12 עמודים, וכי לא ברור כלל אם מדובר בחתימה שלו.

התובע, שעד לאותו רגע היה בטוח כי הוחתם על טופס הסכמה לצנתור, בדיוק כמו הטפסים עליהם חתם בצנתורים קודמים שעבר, נתקף פחדים וכעס, וסירב מאותה עת ואילך ליטול את התרופות הניסיוניות שהוצעו לו. לאחר ששוחרר מבית החולים החל בהליכים משפטיים.

בתביעה, אשר הוגשה נגד בית החולים בגין פגיעה באוטונומיה נטען, כי התובע מעולם לא קיבל כל הסבר לעניין זה וכי מעולם לא הסכים להשתתף במחקר או בניסוי קליני וכי הצוות הרפואי נטל ממנו את היכולת לקבל החלטות קריטיות ביחס לגופו, ולכן פגע בזכותו לעצב את חייו כרצונו.

חשוב לציין, כי הנימוק הרפואי, בו השתמש הרופא, כאילו "אין ברירה" אלא להחתים חולים בזמן אמיתי ללא מתן הסברים, אין בה ממש – לא מבחינה משפטית ולא מבחינה רפואית.

יצוין, כי בעניינו של תובע זה פורסמה גם כתבה טלוויזיונית נרחבת בה צולמו בסתר הרופאים באותו בית חולים, אשר חלקם, לפחות, הודה כי ייתכן ומדובר בהתנהלות לא ראויה.

טעויות בתרופות הן הגורם העיקרי לנזקים של מטופלים במערכת הבריאות, גם בבתי חולים וגם בקהילה. טעות יכולה להיות בגלל סוג שגוי של תרופה, אבל גם בגלל סוג שגוי של צורת מתן [בפה, בווריד או בזריקה].

תביעת רשלנות רפואית נגד בית חולים, הוגשה על ידי ד"ר דוד שרים, עו"ד ורופא, בשמה של מטופלת שקיבלה בעירוי לווריד חומר ניגודי לפני ביצוע בדיקת CT.

למרבה הצער, בשל רשלנות הצוות הרפואי, דלף החומר מהעירוי והתפשט בכל אזור היד ופגע ברקמות התובעת.

בעקבות הפגיעה ברקמות נגרם נזק תפקודי קשה ביותר ליד הדומינאנטית של התובעת. בנוסף, במקום לפתוח את האזור ולבצע שטיפה מהר ככל האפשר, התרשל הצוות הרפואי גם בכך שהמתין ובכך הגדיל את נזקה של התובעת.

בית החולים שילם בפשרה סך של רבע מיליון ₪ לתובעת.