תביעות רשלנות רפואית בישראל כבר הפכו חזון נפרץ. מקרים קשים של מוות כתוצאה מטעויות רשלניות או ניתוחים שגויים זוכים לא אחת לכיסוי עיתונאי נרחב ויוצרים את הרושם [השגוי] בציבור כאילו זכייה בתביעות רשלנות רפואית תמיד מובטחת.

דא עקא שבמציאות המשפטית הדברים אינם כך כלל ועיקר. אדרבא; בחינה של פסיקות אחרונות של בתי המשפט בישראל מלמדות כי המערכת המשפטית נוטה יותר ויותר להבין את האילוצים שבהם פועלת המערכת הרפואית, ולפסוק נגד התובעים שניזוקו.

חריג ראוי לציון היא פסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' הש' אגמון-גונן, שלמעשה כוננה סוג 'חדש' של רשלנות רפואית שכונה על ידי בית המשפט 'רשלנות רפואית תאגידית'.

הרשלנות הרפואית התאגידית היא התוצאה של הניסיון של הארגון הרפואי לחסוך במשאבים ולכן להפנות את המטופל לכמה שפחות בדיקות או פעולות רפואיות.

יחד עם זאת, הלב של תביעות רשלנות רפואית היה ונותר היכולת של התובעים להראות כי במקרה הפרטי שלהם הנזק נגרם כתוצאה ישירה מסטייה של הרופאים והצוות מהסטנדרטים הנהוגים ברפואה סבירה. כך למשל, בתביעת ענק נגד בי"ח "הדסה" היו העובדות כדלקמן: אישה צעירה בהיריון אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית. למרות ההיריון לא היה הצוות ערוך לקראת הלידה, והיילודה נולדה, בחדר סגור, באישון לילה, לבד, כשאיש מאנשי הצוות לא מקבל את הלידה. התינוקת נפלה  לארץ וראשה נחבט, וכתוצאה התפתח דימום מוחי שהשאיר אותה עם שיתוק מוחין. במשפט שניהלנו הוכחנו כי אופן קבלת ההחלטות, והפעולות שננקטו-היו שגויות ולא עמדו בסטנדרט רפואה סבירה, וכי אלמלא ההתרשלות ניתן היה למנוע את חבלת הראש של הקטינה ואת הנזק שנגרם*.

המכשלה בעניין זה היא כפולה; מחד גיסא מספר הרופאים העומדים לרשותו של בעל דין שרוצה לתבוע את מערכת הבריאות אינו גדול שכן הלחצים המופעלים על מי שכותבים חוות דעת לטובת נפגעי רשלנות רפואית על ידי חבריהם הרופאים, הם אדירים. מאידך גיסא, כמות הרופאים העומדת לרשות חברות הביטוח המבטחות את הרופאים בתחום האחריות המקצועית גדולה שבעתיים ובד"כ מדובר במנהלי מחלקות ופרופסורים נכבדים.  אם לא די בכך, הרי שכמות הכסף שיכולה חברת ביטוח להשקיע בחוות דעת שיגנו על הרופא היא ללא שיעור גבוהה מכמות הכסף שיש לתובע שניזוק. אך אולי הדבר החמור ביותר, שאפילו לא זוכה להתייחסות של הקהילה הרפואית, מטעמים מובנים, היא חיווי דעה מקצועית רפואית, שאיננה נכונה ואשר מטעה את בתי המשפט. כיוון שבתי המשפט אינם בעלי השכלה רפואית, היכולת לחשוף ולהוקיע חוות דעת רפואית שגויה תלויה ביכולתו של עורך הדין לבצע לכותב חוות הדעת חקירה-נגדית מקיפה, הנסמכת על מאמרים וחומרים רפואיים ולהראות כי חוות הדעת אין לה כל ביסוס מדעי. קיימים כמה פסקי דין בודדים בהם הוקיעו שופטים את התנהלותם של מומחים רפואיים שהעידו בפניהם, אך כלפי רופאים אלה אין למעשה במצב המשפטי הנוהג כיום, כל סנקציה יעילה.

לפני מספר שבועות, באוגוסט 2011 פורסם בעיתון המוביל של עולם הרפואה [NEJM] מאמר חשוב, שסקר כ- 41,000 תביעות רשלנות רפואית בארה"ב מאז שנת 1991 ועד שנת 2005. המחקר, הגדול מסוגו אי פעם, קובע כי בניתוח סטטיסטי רק ב- 20% מתביעות הרשלנות הרפואית שהוגשו לבתי המשפט, יוצא התובע עם תשלום כלשהו [בפסק דין או בפשרה]. הגם שעובדות ברורות לגבי כמותן של תביעות רשלנות רפואית, או לגבי הסכומים הנפסקים בפשרות, לא מתפרסמות בישראל, נכון יהיה להניח כי אחוזי ההצלחה, במבט כולל על כל שוק התביעות של רשלנות רפואית, דומים. משמעות הדבר כי על מי שמבקש להגיש תביעת רשלנות רפואית להחמיר עם עצמו, לבחון היטב את עילת התביעה שלו, לבחור היטב את המומחים מטעמו, ולבחון את הטקטיקה המשפטית שתיטיב עם תביעתו. כמו כן מטיל הדבר נטל על עורכי הדין המתמחים בתחום מורכב זה, לדעת לבחור להגיש רק את אותן תביעות שיש להן סיכוי אמיתי, כדי לא לחבל בשמם הטוב. לעניין זה חשוב כי נזכור שבעידן שבו המושג הדומיננטי בקיץ 2011 הוא "צדק חברתי" תביעות רשלנות רפואית נועדו לפצות אנשים שניזוקו כתוצאה מטעויות בנות מניעה במערכת הרפואית, ולא כפי שמנסים אחדים לטעון – להתעשר על חשבון מערכת הבריאות.

אדרבא; אם ניתן להצביע על מגמה מסוכנת מבחינה חברתית, הרי זו המגמה העכשווית של חברות הביטוח, שבעבר נהגו להתפשר עם תובעים במקרים ברורים של רשלנות, להימנע היום מפשרות, ולחייב את התובע לנהל דיוני הוכחות וחקירות, שהרי לחברת הביטוח אין מה להפסיד, וייתכן שעורך דינו של התובע לא יצליח בחקירת המומחים. בכל הכבוד, למרות שזו זכותם הדיונית של הנתבעים לחייב את התובעים להוכיח ובמילים אחרות "ללכת עד הסוף", הרי שעל בתי המשפט לקבוע כי לאסטרטגיה כזאת של ניהול הגנה טורפנית חייב להיות מחיר, ובמקרים בהם התובעים הצליחו בתביעתם, יש לפסוק פיצויים ראויים וברוחב לב.

* ראו: ת.א. 9588/07 ח.ח.מ נ' הדסה.